אשליה- פרק ראשון

אשליה

פרק ראשון:

היום זה ה- 3.12.13. זה קרה בדיוק היום. היום לפני עשר שנים.

אני לא אשכח את הרגע הזה לעולם. הרגע בו אמא שמה אותי באיזה חור באמצע שום מקום, עם אנשים מוזרים שאני בכלל לא מכיר ואוהב, ונפרדה ממני במשפט הבטחה: "אל תדאג גיא, אני מבטיחה לך שאני אחזור".

ההבטחה שהבטיחה לפני 10 שנים ועדיין לא קיימה.

היום, אני כבר לא עצוב כמו פעם,

היום, ה"חור" שבו אמא שמה אותי הוא בעצם הדבר הכי טוב שקרה לי. הוא הבית היחידי והאמיתי שלי.

היום, ה"אנשים המוזרים" שאני לא אהבתי, הם המשפחה היחידה שיש לי. האנשים שבאמת אוהבים אותי.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך פתאום מקום כזה כמו בית אומנה הפך להיות הבית שלי.?

איך פתאום האנשים האלה שלא הכרתי הפכו להיות המשפחה שלי?

הכל התחיל לפני 10 שנים בדיוק...

הכל היה פעם כל כך טוב, למרות שאני ואמא שלי חיינו לבד. לא היו לי סבא או סבתא, דודים או דודות, ואפילו לא אבא.

"אבא עזב אותנו כשהיית בן 3, אמרה אימא". אבל אני היום כבר בן 14 ואני לא מאמין לה. אני בטוח שלאבא שלי הייתה סיבה והוא עוד יחזור.

למרות שלא הייתה לי משפחה חוץ מאמא, למרות שלא הייתה לי ילדות רגילה כמו לשאר הילדים עדיין החיים שלי היו מאוד מעניינים ובמיוחד לא רגילים.

הכל התחיל כשפגשנו את אלכס, כן אלכס. אני לא אשכח לעולם את המבט הרצחני שהיה בעיניים שלו.

אני לא אשכח לעולם את תחושות הבטן שהיו לי לגבי האדם הזה.

אמרתי לאימא שלי מה אני חושב לגבי אלכס, אבל היא לא הקשיבה לי.

כל מה שעניין אותה זה מה שהוא הציע לה. הוא בא אלינו יום אחד הביתה והציג את עצמו בתור סוחר עתיקות.

הוא סיפר שבבית שלנו, במרתף, יש מתחת לאדמה סלעים עשויים מזהב ששווים מיליונים. אמא ישר הכניסה אותו והוא התחיל לחפש. אימא ואלכס היו למטה במרתף ואני ישבתי למעלה וחיכיתי.

עברו 2 דק'..

עברו 3 דק'..

עברו 10 דק'...

ופתאום - שמעתי ירייה מהמרתף.

אימא צעקה בקולי קולות וישר רצה למעלה אליי. היא באה אליי וראיתי שכל הרגל שלה מלאה בדם, התחלתי לבכות לא ידעתי מה לעשות.

אימא תפסה אותי חזק ורצה איתי לרחוב. היא שמה אותי במקום הראשון שראתה. בפתח של איזה בית ואמרה: "אל תדאג גיא, אני מבטיחה לך שאני אחזור".

ברגע ששמעתי את המשפט הזה ידעתי שהחיים שאני רגיל אליהם נגמרו. 

ניגשו אליי שני אנשים: אודי ונעמה. הם היו נראים בערך בגיל 50+.

נעמה שאלה אותי: "ילד מה קרה לך? למה אתה פה?".

התחלתי לפרוץ בבכי והמילה היחידה שיכולתי להגיד להם היא: אימא.

סיפרתי להם את כל הסיפור שקרה עם אימא והם התחילו לבכות ביחד איתי. הם קיבלו אותי לביתם והביאו לי בגדים ואוכל, והבנתי שהגעתי לבית האומנה. וישר ידעתי שאני הולך לגור פה את כל החיים שלי עד שאמא תחזור.

עברו בי מחשבות על הילדים שאני אפגוש.. האם הסיפור שלהם הוא יותר קשה? יותר עצוב? האם ירחמו עלי? האם יחשבו שאני מסכן? אני לא רוצה להרגיש שונה. אני בסך הכל רוצה את אמא שלי בחזרה.

הכרתי את הילדים וכל אחד סיפר את הסיפור שלו.

הגיע תורי, אחרי שסיימתי לספר את הסיפור שלי, אמרתי לילדים: "אני יודע שאמא שלי לא מתה, אני יודע שהיא עוד תחזור"!

כל הילדים צחקו עליי ואמרו לי שאני לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות.

הלכתי לחדר שלי ופרצתי בבכי.